חמוטל גת, עו"ד - מגשרת |  חנקין 3 הרצליה | טלפון: 077-5477371  |  נייד: 050-5590614  |  פקס: 077-5477372  |  hamutalgat6@gmail.com

© 2019 עו"ד חמוטל גת | האתר עוצב ונבנה ע"י סטודיו חגית סגל - עיצוב ובניית אתרים | קידום:WixSeoMonster

  • Facebook Black Round

   ילדים   

ככלל, ילדים מבקשים שהוריהם ימשיכו לחיות ביחד ולא רוצים שהם יתגרשו. הפרדוקס של ילדי הגירושין נוסח ע"י ג'ודית ולרסטיין וג'ואן קלי, החוקרות במשך עשרות שנים ילדים להורים גרושים בארה"ב: עצם ההפרעה בחייו של הילד נגרמת ע"י ההורים, אשר סערת הגירושין שבה הם עצמם נמצאים גורמת להם להיות פחות רגישים, באופן יחסי, לצרכיו של הילד.

ד"ר דורית אלדר- אבידן[1] חוקרת מזה שנים ילדי גירושין בארץ. לדבריה, אין גיל "מועדף" לגירושין שכן לכל שלב ההתמודדות האופיינית לו, אבל גיל הילדים מהווה גורם משמעותי לדרך בה חווים הילדים את הפירוד. תקופת הפרידה ועד כשנתיים אחריה הם השלב בו עלולים לבוא לידי ביטוי קשיים רגשיים והתנהגותיים,  בהתאם לכל גיל.

ינקות (0-3): תינוקות ופעוטים אינם מסוגלים להבין את הפירוד באופן שכלתני. אך מגיבים בחוסר שקט ורגישות יתר למתח שהם חשים אצל הוריהם, חרדים מפרידה מההורים, או מאחד מה, ומגיבים בבכי ותלות כלפי ההורה המשמורן, וחשש מפני ההורה הלא-משמורן.  

ילדי גן (בני 5-3): חוששים מאובדן קשר עם ההורים ומגיבים בבהלה, עצב, נסיגה בהתנהגותם (כמו חזרה להרטבה), חרדת פרידה, מבוכה, בלבול ואובדן. במקביל, עלולים להגיב בהתפרצויות כעס ותוקפנות ולסבול מחלומות מבועתים. הם נוטים להאשים את עצמם ביחס לפירוד ומפתחים פנטזיות לגבי איחוד מחדש בין ההורים.  

ילדים בראשית בית הספר (בני 6-8): בעלי יכולת טובה יותר לפתח חשיבה מוסרית, דבר הגורם להם לשפוט את הוריהם ולחפש "אשמים". נוטים לבטא כאב, להביע געגוע להורה שעזב את הבית ולהאשים את ההורה המשמורן, שכן באופן פרדוקסלי הם בטוחים בה יותר וחוששים פחות מתגובות ההורה המשמורן להאשמות. הם רוצים להחזיר את הוריהם לחיות יחד, וכשזה לא קורה הם חשים עצב, קיפוח וצורך בפיצוי – לא פעם חומרי (מתנות, דמי כיס כפולים וכו'). רבים מהם יורדים בלימודים ומתמודדים עם קשיים חברתיים בתקופה זו. בנים נוטים לבעיות התנהגות, בנות נוטות להגיב במידה רבה יותר של עצב. רבים נשאבים לעימות בין ההורים, מתמודדים עם נאמנות כפולה, ומעבירים מסרים בין ההורים מתוך נסיון לקחת אחריות על המצב.

לקראת התבגרות (בני 9-12): בגיל זה הילדים נוטים להיות מאוד שיפוטיים ולכן רבים "מחליטים" מי "צודק" וכורתים ברית עם אחד ההורים, כנגד ההורה השני. הם חווים מצוקה, כעס, כאב וחוסר אונים. נסיונם "להבין" את העימות גורם להם להגיב בלקיחת אחריות יתר, התערערות תחושת הזהות, ולעיתים גם סימפטומים גופניים, כגון כאבי ראש ובטן, הפרעות שינה ואכילה או תגובות גופניות אחרות.

מתבגרים (13-18): גיל ההתבגרות מאופיין במקרים רבים בסערה וחוסר יציבות, המקשים על התמודדות עם הגירושין. ילדים בגיל זה מפתחים עצמאות, אך זקוקים לתמיכה, אישור והכוונה. גם ילדים אלה מתמודדים עם תחושת אובדן ובדידות. הם חשים אבל וכעס, נאמנויות מתנגשות כלפי ההורים והתרחקות מהם. ילדים בגיל זה עלולים להגיב בבעיות התנהגותיות (בעיקר בנים) או בדכאון (בעיקר בנות) ונטיה מוגברת להתנהגות בלתי מבוקרת, כגון שתית אלכוהול, שימוש בסמים או התנהגות מינית מוקדמת.

 

לדברי אלדר-אבידן, המרכיבים המרכזיים המשפיעים על הסתגלותם של הילדים לגירושין הם קשר טוב ויציב עם שני ההורים, ובעיקר התפקוד ההורי היציב של ההורה המשמורן שעמו חלקו את משק הבית מאז הגירושין ולאורך כל שנות חייהם. הקשר היציב והבטוח עם ההורה השני גם הוא גורם משמעותי המשפיע על ההסתגלות, כמו גם היכולת לשותפות הורית מתמשכת בין ההורים ויכולתם לצמצם את רמת העוינות ביניהם.

כללים משפטיים

הפרדת בתי ההורים מחייבת לקבוע הסדרי הורות המותאמים למצב החדש. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 מבחין בין שני מושגים אפוטרופסות ומשמורת (או חזקה):

אפוטרופסות – ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. האפוטרופסות כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכיו, חינוכו, לימודיו ועוד. האפוטרופסות, אינה משתנה, או נחלקת בעת גירושים. שני הההורים נשארים אפוטרופסים לילדיהם.

משמורת (או חזקה) -  ע"פ חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, משמורת  היא הרשות להחזיק בקטין, לקבוע את מקום מגוריו, והסמכות ליצגו.

החוק אינו מתייחס לסוגים שונים של משמורת אך בפועל קיימים שני סוגים עיקריים:

  • משמורת ייחודית של אחד ההורים – קביעת מקום מגורי הילדים בביתו של אחד ההורים במקביל לקביעת  הסדרי ראיה כלומר מועדי הפגישות והשהות של הילדים עם ההורה הלא משמורן. משמורת ייחודית של האם הייתה במשך שנים ארוכות ההסדר השכיח ביותר. משמורת ייחודית של האב נקבעה במקרים נדירים יחסית, בד"כ כאשר מהתעוררו כשלים חמורים בתפקודה של האם.

  • משמורת משותפת – הילד מתגורר בשני הבתים של הוריו. לא נקבעים הסדרי ראיה, אלא נקבעת חלוקת זמני השהות של הילד עם כל אחד מההורים. בעבר, הסדר זה היה נדיר והותנה בהסכמת הצדדים. כיום מגלים בתי המשפט פתיחות רבה יותר ביחס למשמורת המשותפת וחלק מהשופטים אף רואים זאת כהסדר המועדף.

שינויים חברתיים ומשפטיים הובילו להכנת תזכיר הצעת חוק הורים וילדיהם, התשע"ב-2012 הקובע, בין השאר, את המושג "הורות משותפת" המבטא התייחסות שוויונית לשני ההורים כמשמעותיים בגידול הילדים וכאחראים במשותף למימוש זכויות הילדים. על פי הצעת החוק, בעת פירוד ייקבעו "הסדרי הורות" (ולא משמורת והסדרי ראיה). כחלק מאותה תפיסה מבטלת הצעת החוק את חזקת הגיל הרך – חזקה הקיימת בחוק הכשרות ובדין העברי, לפיה ילדים עד גיל 6 יישארו במשמורת האם.    

  

הצעת החוק לא הפכה לחוק, ועם זאת קיימת בשנים האחרונות פסיקה של בתי המשפט לענייני משפחה המאמצת את עקרונות הצעת החוק. במקביל, ממשיכה להתקיים גם פסיקה על פי החוק הקיים, כך שהפסיקה אינה אחידה.

טובת הילד היא עקרון על הקובע כי כל ההחלטות בעניינם של ילדים ייקבעו על פי טובתם. לשם כך נבחנת יכולת ההורה למלא את צרכיו הפיזיים והנפשיים של הילד וכן יכולתו להעניק לילד חינוך טוב וסציאליזציה. השאלה מה היא טובת הילד מושפעת גם היא מתפיסות ערכיות. בעבר, נחשבה משמורת ייחודית של האם כמשמורת המועדפת, כיום ניכרת בפסיקה נטיה להעדיף משמורת משותפת, במקרים המתאימים לכך.

כיצד מתקבלת ההחלטה על משמורת הילדים?

בית המשפט מחוייב לעקרון טובת הילד. לשם כך, מופנים ההורים לקבלת תסקיר מאת פקידת סעד לסדרי דין, או למבחני מסוגלות הורית. 

בית הדין הרבני פוסק גם הוא בהתאם לעקרון טובת הילד ואף הוא מפנה לקבלת תסקיר. במקרה של מחלוקת על חינוך הילדים יפסוק בית הדין בדרך כלל לטובת החינוך הדתי וההורה הדתי.

בהליכים הסכמיים, קובעים בני הזוג בעצמם את המשמורת ואת הסדרי הראיה. במקרים של מחלוקת בין בני הזוג, או בעת התלבטות ביחס לנושאים אלו, ניתן להעזר באנשי מקצוע מתחום הטיפול.

 

ההסכמה מפחיתה את העוינות בין בני הזוג, מאפשרת להם לשמור על תקשורת פתוחה ולקבל החלטות משותפות לגבי הילדים גם בעתיד. בכך, שומרת ההסכמה על הילדים מפני הסלמת המאבק, עוזרת להם לעבור את הפרידה עם פחות קשיים ומסייעת להסתגלותם הטובה בהמשך החיים

שמיעת קולם של הילדים – מתן הזדמנות לילדים, להשמיע את קולם ולבטא את דעותיהם, שאיפותיהם ומצוקותיהם הן בקשר להליך הגירושין של הוריהם והן ביחס לשינויים העומדים לחול, עקב כך, בחייהם שלהם עצמם.

בבתי המשפט לענייני משפחה נשמעים הילדים ע"י עובדי יחידת הסיוע, ו/או ע"י השופט הדן בתיק, כאשר הילד הוא זה שבוחר בפני מי להשמע. שמיעת הילדים נעשית בלשכת השופט או ביחידת הסיוע, ולא באולם המשפט. דברי הילדים נלקחים בחשבון ע"י השופט בהכרעתו.

שמיעת ילדים מתאפשרת היום גם בהליכים הסכמיים, כאשר דברי הילדים נלקחים בחשבון על ידי ההורים, בעת גיבוש ההסכמות ביניהם. כמה דוגמאות לדברים שאמרו ילדים:

  • "כשאני נמצא עם אבא אני רוצה שהוא יתן לי לדבר איתו על אמא, וכשאני עם אמא שאוכל לדבר איתה על אבא, ואז אני פחות אתגעגע אליהם".

  • "פעם אבא היה משחק איתי. מאז שהוא עזב את הבית אנחנו כבר לא משחקים יותר."

  • "הייתי רוצה שאמא לא תהיה כל כך עצובה."

 
איך לעזור לילדים?

הורים המשמיצים זה את זה בנוכחות הילדים, מערבים את הילדים במחלוקות שביניהם, ובוודאי הורים המסיתים את הילדים נגד ההורה השני, פוגעים בילדיהם, לא פחות ואף יותר משהם פוגעים זה בזה.

אפשר גם אחרת

בספרה "להתגרש ולהישאר חברים" מפרטת ד"ר סוזן זיידל, מחלוצות הגישור המשפחתי בארץ, כיצד יכולים הורים להקל על ילדיהם את משבר הגירושים:

  • להכין את  הילדים לשינויים הצפויים.

  • לשמור על קשר יציב וסדיר של הילדים עם שני ההורים, מבלי לגרום לילדים לפתח  יסורי מצפון על אהבתם להורה השני ורצונם לשהות במחיצתו.

  • לייצר הרגשת בית ומשפחה בשני הבתים.

  • להוות אוזן קשבת עבור הילד – ולא להיפך.

  • לשמור על יציבות, סדר ועקביות בחיי היום – יום.

 

[1] מתוך ספרה של דורית אלדר-אבידן, "בשם הילדים: סיפורי חיים ותובנות של ילדי גירושין".

המדריך למתגרשים נכתב על ידי עו"ד חמוטל גת, המתמחה למעלה מעשרים שנה בגישור במשפחה ובגישור גירושין.

המדריך אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי