גישורים למרחקים ארוכים

גישור גירושין הוא הליך קצר הנמשך, בדרך כלל, החל מכמה שבועות, או חודשים ספורים ועד כחצי שנה.

אבל ישנם גם יוצאים מהכלל. לאחרונה נחתמו אצלי כמה הסכמי גירושין לאחר שלוש, שבע ואפילו עשר שנים מתחילת הגישור.

הנסיבות שגרמו להתמשכות הגישור שונות מזוג לזוג, אבל אצל כולם התקיימו שתי תקופות גישור אינטנסיביות - בתקופת הגישור הראשונה, התקיים גישור אינטנסיבי, התגבשו הסכמות, ונוסח הסכם. ברגע מסוים ההליך נתקע ונעצר, לתקופה ארוכה. בתקופה השנייה, חזרו בני הזוג לגישור, לעיתים על בסיס ההסכמות הקודמות, ובמקרים אחרים התגבשו הסכמות שונות. הפעם, ההסכם נחתם ואושר.

בתקופת הביניים, נשמר ביני לבין בני הזוג קשר דליל של התעדכנות טלפונית, ולעיתים שנים ללא כל קשר.

נהוג לחשוב כי משך הגישור תלוי בעיקר ביכולת הרגשית של הצדדים להגיע להסכמות קשות. ככל שקיימת בשלות לכך אצל שני הצדדים, ההליך צפוי להיות מהיר וקצר יותר, ולהפך.

הגורמים העיקריים המקשים על הגעה להסכמות:

אי השלמה עם הפרידה - חוסר רצון להיפרד של אחד הצדדים, או אמביוולנטיות רבה ביחס לפרידה של אחד הצדדים, או של שניהם.תחושת פגיעה גדולה.כעס רב על הצד השני.פחד מפני העתיד וחוסר בטחון.תחושה חזקה של חוסר צדק וחוסר הגינות, ביחס לפרידה עצמה, או לתוצאות הפרידה: ירידה ברמת החיים והשלכות הפרידה על הילדים.

הגורמים הללו, או לפחות חלקם התקיימו אצל כל אחד מהזוגות בגישורים הארוכים. מאפיינים משותפים נוספים לזוגות אלה:

· כל הזוגות היו מבוגרים יחסית, עם ילדים בוגרים. רוב הילדים כבר לא גרו בבית ההורים, ואלה שגרו עדיין בבית ההורים הם בני נוער.

· הזוגות חיו כבר בנפרד, כשהגיעו לגישור, או שנפרדו במהלך תקופת הגישור הראשונה.

· במהלך התקופה הראשונה התגבשו אצל כל הזוגות הסכמות בעל פה, לגבי ניהול החיים בנפרד. הזוגות חייו בהתאם להבנות אלה, למרות שלא עיגנו אותן בהסכם כתוב. ההסכמות החלקיות התייחסו לשימוש ברכוש המשותף בתקופת הפירוד, למשל, מי מבני הזוג נשאר לגור בדירה המשותפת, או איך חולקים בכספי הפנסיה. הזוגות עם הילדים בבית, גיבשו גם הסכמות לגבי הסדרי ההורות והמזונות.

הפרדת הבית לשני בתים וניהול חיים נפרדים במשך שנים ללא הסכמות כתובות, איננו מצב פשוט והוא מאד לא שגרתי. מצב זה מתאפשר כשבני הזוג סומכים זה על זה וכשקיים ביניהם אמון. לא מדובר על אמון מלא ביחס לכל רכיבי החיים, אלא באמון בסיסי שאף צד לא יפגע בשני באופן מכוון. בנוסף, נדרש ששני הצדדים יתייחסו לצרכים, זה של זה, לפחות ברמה מספיקה, גם אם לא ברמה המיטבית שכל אחד מהם היה רוצה.

באחד המקרים, בני זוג אמידים היו חלוקים על גובה המזונות שיעביר הבעל לאישה עבור ילדיהם. המזונות שהבעל הסכים לשלם היו גבוהים בהרבה מהמקובל, אבל האישה ביקשה מזונות גבוהים עוד יותר, בהתחשב ברמת החיים שהילדים הורגלו אליה. בתקופת הגישור הראשונה, בני הזוג לא הצליחו להסכים על גובה המזונות והגישור הופסק. בהעדר הסכם, ומאחר שבני הזוג חיו כבר בנפרד, נוצרה ביניהם הסכמה שבשתיקה, ובמשך כמה שנים שילם הבעל לידי האישה את המזונות השוטפים שהיה מוכן לשלם. בנוסף, בכל אותה תקופה נשאו בני הזוג בהוצאות מיוחדות של הילדים, שהיו גבוהות במיוחד. מאחר שהכנסתה של האישה הייתה נמוכה באופן בולט מהכנסתו של הבעל, והיא לא יכלה לעמוד בתשלומי ההוצאות המיוחדות, השתתפותה בפועל בהוצאות אלה הייתה נמוכה בהרבה מזו של הבעל. בתקופת הגישור השנייה, הסכימו בני הזוג לעגן את המציאות שנוצרה בתקופת הביניים, בהסכם. הרעיון של חלוקה לא שווה בהוצאות המיוחדות עלה כבר בתקופת הגישור הראשונה, אבל הכעסים והפחדים שהציפו אותם מנעו מהם לחתום אז על אותו הסכם שעליו חתמו כמה שנים מאוחר יותר.

בדרך כלל, קשה לשמור על אמון הדדי כאשר חווים כעס, פחד, פגיעה וחוסר הוגנות בעוצמות גבוהות. אבל הזוגות בגישורים הארוכים הצליחו לשמור על אמון הדדי, ברמה מספקת, למרות חוסר ההשלמה עם הפרידה, שאפיין חלק מהם, תחושות של כעס ופחד, שהופיעו אצל רבים, ותחושת חוסר צדק שהייתה קיימת אצל חלקם.

במקרה אחר, ביקש הבעל למכור את דירת המגורים של בני הזוג ולחלוק בה בחלקים שווים. האישה ביקשה להשאיר את הדירה לשימושה לשנים הקרובות, מבלי לשלם לבעל, כדי שתוכל לחסוך בהוצאות לכמה שנים, עד שתצליח לייצב את העסק החדש שלה. הבעל לא התנגד עקרונית, אבל לא היה מוכן להתחייב על כך בכתב מחשש שייקלע למצב כלכלי שיחייב אותו להשתמש בחלקו בכספי הדירה. במקרה זה הגישור הופסק והאישה המשיכה לגור בדירת המגורים של בני הזוג, מבלי שחתמו על הסכם. לאחר מספר שנים, הם חזרו לגישור – העסק של האישה התקדם, היא בקשה לגור בדירה למשך שנה נוספת בלבד. הפעם, הבעל הסכים להתחייב על כך, וההסכם נחתם.

קיים סיכון משפטי לא מבוטל באי הסדרה פורמלית של הסדרי הורות, חלוקת רכוש, או קביעת מזונות. זוגות שאין ביניהם אמון בסיסי, מתקשים לשאת את חוסר הוודאות ומפחדים להשאיר את המצב ללא הסדרה פורמלית. לכן, סביר שבהעדר הסכם הם יפנו לניהול הליכים משפטיים. המאפיין הייחודי של הזוגות שניהלו גישורים ארוכים הוא היכולת שלהם לשמר בצד הכעסים, הפגיעות והפחדים, מידה מספיקה של אמון הדדי שאפשרה להם להגיע לתוצאה הרצויה להם, גם אם בהליך ארוך ולא מקובל.

גישור גירושין הוא הליך קצר הנמשך, בדרך כלל, החל מכמה שבועות, או חודשים ספורים ועד כחצי שנה.

אבל ישנם גם יוצאים מהכלל. לאחרונה נחתמו אצלי כמה הסכמי גירושין לאחר שלוש, שבע ואפילו עשר שנים מתחילת הגישור.

הנסיבות שגרמו להתמשכות הגישור שונות מזוג לזוג, אבל אצל כולם התקיימו שתי תקופות גישור אינטנסיביות - בתקופת הגישור הראשונה, התקיים גישור אינטנסיבי, התגבשו הסכמות, ונוסח הסכם. ברגע מסוים ההליך נתקע ונעצר, לתקופה ארוכה. בתקופה השנייה, חזרו בני הזוג לגישור, לעיתים על בסיס ההסכמות הקודמות, ובמקרים אחרים התגבשו הסכמות שונות. הפעם, ההסכם נחתם ואושר.

בתקופת הביניים, נשמר ביני לבין בני הזוג קשר דליל של התעדכנות טלפונית, ולעיתים שנים ללא כל קשר.

נהוג לחשוב כי משך הגישור תלוי בעיקר ביכולת הרגשית של הצדדים להגיע להסכמות קשות. ככל שקיימת בשלות לכך אצל שני הצדדים, ההליך צפוי להיות מהיר וקצר יותר, ולהפך.

הגורמים העיקריים המקשים על הגעה להסכמות:

אי השלמה עם הפרידה - חוסר רצון להיפרד של אחד הצדדים, או אמביוולנטיות רבה ביחס לפרידה של אחד הצדדים, או של שניהם.תחושת פגיעה גדולה.כעס רב על הצד השני.פחד מפני העתיד וחוסר בטחון.תחושה חזקה של חוסר צדק וחוסר הגינות, ביחס לפרידה עצמה, או לתוצאות הפרידה: ירידה ברמת החיים והשלכות הפרידה על הילדים.

הגורמים הללו, או לפחות חלקם התקיימו אצל כל אחד מהזוגות בגישורים הארוכים. מאפיינים משותפים נוספים לזוגות אלה:

· כל הזוגות היו מבוגרים יחסית, עם ילדים בוגרים. רוב הילדים כבר לא גרו בבית ההורים, ואלה שגרו עדיין בבית ההורים הם בני נוער.

· הזוגות חיו כבר בנפרד, כשהגיעו לגישור, או שנפרדו במהלך תקופת הגישור הראשונה.

· במהלך התקופה הראשונה התגבשו אצל כל הזוגות הסכמות בעל פה, לגבי ניהול החיים בנפרד. הזוגות חייו בהתאם להבנות אלה, למרות שלא עיגנו אותן בהסכם כתוב. ההסכמות החלקיות התייחסו לשימוש ברכוש המשותף בתקופת הפירוד, למשל, מי מבני הזוג נשאר לגור בדירה המשותפת, או איך חולקים בכספי הפנסיה. הזוגות עם הילדים בבית, גיבשו גם הסכמות לגבי הסדרי ההורות והמזונות.

הפרדת הבית לשני בתים וניהול חיים נפרדים במשך שנים ללא הסכמות כתובות, איננו מצב פשוט והוא מאד לא שגרתי. מצב זה מתאפשר כשבני הזוג סומכים זה על זה וכשקיים ביניהם אמון. לא מדובר על אמון מלא ביחס לכל רכיבי החיים, אלא באמון בסיסי שאף צד לא יפגע בשני באופן מכוון. בנוסף, נדרש ששני הצדדים יתייחסו לצרכים, זה של זה, לפחות ברמה מספיקה, גם אם לא ברמה המיטבית שכל אחד מהם היה רוצה.

באחד המקרים, בני זוג אמידים היו חלוקים על גובה המזונות שיעביר הבעל לאישה עבור ילדיהם. המזונות שהבעל הסכים לשלם היו גבוהים בהרבה מהמקובל, אבל האישה ביקשה מזונות גבוהים עוד יותר, בהתחשב ברמת החיים שהילדים הורגלו אליה. בתקופת הגישור הראשונה, בני הזוג לא הצליחו להסכים על גובה המזונות והגישור הופסק. בהעדר הסכם, ומאחר שבני הזוג חיו כבר בנפרד, נוצרה ביניהם הסכמה שבשתיקה, ובמשך כמה שנים שילם הבעל לידי האישה את המזונות השוטפים שהיה מוכן לשלם. בנוסף, בכל אותה תקופה נשאו בני הזוג בהוצאות מיוחדות של הילדים, שהיו גבוהות במיוחד. מאחר שהכנסתה של האישה הייתה נמוכה באופן בולט מהכנסתו של הבעל, והיא לא יכלה לעמוד בתשלומי ההוצאות המיוחדות, השתתפותה בפועל בהוצאות אלה הייתה נמוכה בהרבה מזו של הבעל. בתקופת הגישור השנייה, הסכימו בני הזוג לעגן את המציאות שנוצרה בתקופת הביניים, בהסכם. הרעיון של חלוקה לא שווה בהוצאות המיוחדות עלה כבר בתקופת הגישור הראשונה, אבל הכעסים והפחדים שהציפו אותם מנעו מהם לחתום אז על אותו הסכם שעליו חתמו כמה שנים מאוחר יותר.

בדרך כלל, קשה לשמור על אמון הדדי כאשר חווים כעס, פחד, פגיעה וחוסר הוגנות בעוצמות גבוהות. אבל הזוגות בגישורים הארוכים הצליחו לשמור על אמון הדדי, ברמה מספקת, למרות חוסר ההשלמה עם הפרידה, שאפיין חלק מהם, תחושות של כעס ופחד, שהופיעו אצל רבים, ותחושת חוסר צדק שהייתה קיימת אצל חלקם.

במקרה אחר, ביקש הבעל למכור את דירת המגורים של בני הזוג ולחלוק בה בחלקים שווים. האישה ביקשה להשאיר את הדירה לשימושה לשנים הקרובות, מבלי לשלם לבעל, כדי שתוכל לחסוך בהוצאות לכמה שנים, עד שתצליח לייצב את העסק החדש שלה. הבעל לא התנגד עקרונית, אבל לא היה מוכן להתחייב על כך בכתב מחשש שייקלע למצב כלכלי שיחייב אותו להשתמש בחלקו בכספי הדירה. במקרה זה הגישור הופסק והאישה המשיכה לגור בדירת המגורים של בני הזוג, מבלי שחתמו על הסכם. לאחר מספר שנים, הם חזרו לגישור – העסק של האישה התקדם, היא בקשה לגור בדירה למשך שנה נוספת בלבד. הפעם, הבעל הסכים להתחייב על כך, וההסכם נחתם.

קיים סיכון משפטי לא מבוטל באי הסדרה פורמלית של הסדרי הורות, חלוקת רכוש, או קביעת מזונות. זוגות שאין ביניהם אמון בסיסי, מתקשים לשאת את חוסר הוודאות ומפחדים להשאיר את המצב ללא הסדרה פורמלית. לכן, סביר שבהעדר הסכם הם יפנו לניהול הליכים משפטיים. המאפיין הייחודי של הזוגות שניהלו גישורים ארוכים הוא היכולת שלהם לשמר בצד הכעסים, הפגיעות והפחדים, מידה מספיקה של אמון הדדי שאפשרה להם להגיע לתוצאה הרצויה להם, גם אם בהליך ארוך ולא מקובל.

חמוטל גת, עו"ד - מגשרת |  חנקין 3 הרצליה | טלפון: 077-5477371  |  נייד: 050-5590614  |  פקס: 077-5477372  |  hamutalgat6@gmail.com

© 2019 עו"ד חמוטל גת | האתר עוצב ונבנה ע"י סטודיו חגית סגל - עיצוב ובניית אתרים | קידום:WixSeoMonster

  • Facebook Black Round